אילי בן משה ז"ל, בת 48 נפטרה בעקבות ניתוח שאיבת שומן שביצעה במכון "מדיקל אסתטיק" בנתניה. לפי הפרסומים בתקשורת, הרופא אשר ניתח את אילי ז"ל לא היה מומחה בכירורגיה פלסטית בהתאם לתקנות הרופאים (אישור תואר מומחה ובחינות) תשל"ג – 1973. המקרה הנ"ל משקף קצה קרחון של האנרכיה החוקית בה אנו נמצאים כאשר פעולות רפואיות רבות מתבצעות על ידי מי שאין להם הכשרה רפואית כלשהיא ומשרד בריאות לא נוקף אצבע למנוע התופעה.

מלחמת הפרסומות לה אנו נחשפים בעיקר בקשר לרפואה הקוסמטית שודרגה לאחרונה למאבק נגד הרפואה הקונבנציונלית. מצד אחד מכונים קוסמטיים מציעים מרכולתם בכל כלי תקשורת במחיר השווה לכל נפש לבצע ניתוחים של הגדלת חזה, הסרת שיער, שאיבת שומן או כל ניתוח אסטטי אחר בשיטות חדשניות. מאידך אותם מכונים עומדים מאחרי פרסום שלילי המציע לתקן את "הפשלות" של רופאים פלסטיים תוך הטלת דופי ברופאים מומחים מתחרים.

כך מצאנו מודעה בעיתונות הקוראת למי שעובר ניתוח פלסטי כושל לפנות באמצעות הפקסימיליה לעורכי דין המייצגים את המכונים על מנת לייצגם נגד אותם רופאים. המודעה קובעת, שמנתח פלסטי אינו מומחה לרפואה אסטטית ומצטטת מתוך החלטת המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית משנת תשמ"ז: "בתקופת ההתמחות בכירורגיה פלסטית יבצע המתמחה ניתוח הקטנת חזה אחד, הגדלת חזה אחד ושתי מתיחות פנים". עוד קובעת המודעה כי "ישנם מומחים בכירורגיה פלסטית שלא נדרשו לבצע ניתוחי אף שאיבת שומן ניתוחי עפעפיים, פילינג השתלת שיער מתיחת בטן ועוד". הקורא התמים מבין מתוך המודעה שאין לתת אמון ברופאים שלהם מומחיות בכירורגיה פלסטית אלא עליו לבצע הניתוח רק במסגרת המכון לקוסמטיקה.

בהתאם לפקודת הרופאים [נוסח חדש] חל איסור על העיסוק ברפואה ללא רשיון, אך המציאות היא שהגדרת המונח "עיסוק ברפואה" אשר בפקודת הרופאים אינה מספקת תשובה מניחה את הדעת לכשרות עיסוקם של בעלי מקצועות בתחום הרפואה המשלימה לענפיה (הומואפתיה, קוסמטיקה, אקופונקטורה, רפלקסולוגיה, כירופרקטיקה וכד'). תעשיית הרפואה המשלימה והקוסמטית הפרטית פורחת כיום עד כדי כך שניתן למצוא בכל פינת רחוב (כמעט) מכון לרפואה אסתטית אשר תמורת מס' שקלים יסיר שיער בלייזר, יעניק טיפול קוסמטי- רפואי, יבצע טיפולים אלטרנטיביים תחת מסווה של רפואה משלימה והכל ללא פיקוח כלשהוא של משרד הבריאות, שהרי משרד הבריאות מפקח רק על גופים שהוקמו על פי החוק ומכיוון שהרפואה המשלימה אינה מוסדרת בחוק הרי אין עליה פיקוח.

המצב כיום בתחום הרפואה המשלימה והאלטרנטיבית הוא של אנרכיה מוסרית וחוקית טוטאלית בבחינת "איש הישר בעיניו יעשה". כל אדם יכול להכריז על עצמו כמטפל וכל דבר שהוא חושב לעשותו עושה, ולא עוד, אלא שהרפואה האסטטית מנסה להשתלט על הרפואה הקונבנציונאלית זו המורשית והמפוקחת ומנסה לדחוק את רגליה באמצעות מודעות פרסום מופרכות כאמור. עד היום למרות דו"ח ועדת אלון בנושא הרפואה המשלימה משנת 1994 דו"חות מבקר המדינה מהשנים 2002 ו – 2004 ופסקי דין שהתריעו על התופעה לא הוגדר בחוק מעמדם של העוסקים בריפוי אלטרנטיבי וקוסמטי או אלה המכריזים על עצמם כבעלי כוחות על טבעיים לריפוי, ולמעשה לא מתנהל רישום או פיקוח כלשהוא במשרד הבריאות. כמו כן אין בנמצא דרישות וקריטריונים מי יכול לפרסם עצמו ברבים כמרפא או מטפל.

האנרכיה החקיקתית הנ"ל מפלה לרעה את הרופאים המומחים בכירורגיה פלסטית עליהן מוטלות הגבלות של מיומנות, רישוי, אתיקה ופרסום לעומת המטפלים ברפואה משלימה שאין עליהם כל הגבלות מאחר ואינם מורשים כלל לטפל. מצב זה פוגע במעמד הרופאים בכלל ובמעמד הרופאים המומחים בפרט. בעיני הציבור כאשר עומדת לפניו אפשרות לבחור בין מטפלים שונים הוא יעדיף את השיקול הכלכלי על השיקול האיכותי. הציבור נשבה במצגי השווא כדוגמת המודעות הנ"ל והופך כל אכזבה טיפולית לרשלנות טיפולית.

בית המשפט העליון נתן דעתו לתופעה והטיל אחריות על המדינה בתפקידה כרגולטור וכמי שאחראית באמצעות משרד הבריאות על מכוני הטיפול על אף שלא הייתה לאורגן של המדינה מעורבות בטיפול הרפואי. המדובר בע"א 8526/96 מדינת ישראל נ' פלוני ואח' (ניתן ביום 23/6/05). בית המשפט העליון דן בערעור המדינה על פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת י. צור), שבן נדונה אחריות מכון יונה – מרכז רפואי בע"מ לטיפול באין אונות באמצעות הזרקת סיליקון לאיבר מינו של התובע. בית המשפט המחוזי חייב הן את הרופאים מנהלי המכון והרופא המטפל בטיפול רשלני, לאחר שמצא כי הרופאים לא היו מומחים לטיפול הרפואי שניתן וחלקם אף לא החזיקו ברישיון ישראלי לעסוק ברפואה.

בית המשפט הטיל גם אחריות בשיעור 30% מהנזק על משרד הבריאות שהפרה את חובת הפיקוח על המכון בהתאם לתקנות בריאות העם (רישום מרפאות) תשמ"ז – 1987. בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי בחומר הראיות מצויים פרסומים שהופיעו בעיתונות, אשר בהם מתוארים הטיפולים הניתנים במכון. המכון העיד על עצמו, באותם פרסומים, כ"מרכז הגדול בישראל לניתוחים פלסטיים וטיפולים אסתטיים", הכולל את "טובי המומחים" ואת ה"מכשור והציוד הרפואי המתקדם בעולם". המכון הכריז "אנחנו אחראים לבריאותך". בין הטיפולים המוענקים במכון – כך לפי פרסומיו – גם טיפולים באבר המין: הגדלתו, הרחבתו וכן טיפול כנגד אין-אונות. כשנשאל מנהל המכון שאינו רופא לגבי פרסומים אלה השיב "על טיפולי אימפוטנציה, אני אישית לא טיפלתי בזה היו רופאים שעשו זאת, אך אני לא מתערב בנושא של הטיפולים". מסתבר, כי מצגיו של המכון לגבי ההכוונה המקצועית, הרופאים המומחים ו"האחריות המלאה" היו כוזבים.

מהממצאים שקבע בית המשפט המחוזי עולה כי הטיפול הרשלני, אם לומר את המעט, ניתן למשיב על-ידי רופא שמעיד על עצמו כי אין לו דבר וחצי דבר עם תחום זה של רפואה, כאשר מלאכת "ההכוונה" לא נעשתה על-ידי "צוות מקצועי" אלא על-ידי לא אחר מאשר מנהל המכון. בית המשפט קמא הבהיר כי המכון "העסיק את הרופאים, אירגן וריכז את הפעילות הרפואית שנעשתה במכון". בית המשפט העליון קבע לפיה ההזרקות בוצעו על-ידי רופא במכון יונה, שלא החזיק ברשיון ישראלי לעסוק ברפואה לפי פקודת הרופאים הוא הנושא באחריות לתוצאות הטיפולים הללו. מנהל המכון גם הוא נושא באחריות, הן מתוקף תפקידו כ"דמות המרכזית והדומיננטית שניהלה את מכון יונה", ולא פחות מכך מתוקף החלק הפעיל שנטל בקשירת הקשר ה"טיפולי" בין המכון לבין המשיב.

אשר לחובת הפיקוח של המדינה על המכונים קבע בית המשפט העליון (פסק הדין נכתב ע"י כב' השופט ריבלין) ממצאים חשובים מאוד הממלאים תוכן את האנרכיה בה אנו מצויים. בית המשפט קובע כי חובת הרישום מקימה חובת פיקוח של המדינה על ביצוע הרישום ועל כל המשתמע ממנו. מי שניזוק בגין אי-קיום חובת הפיקוח עשויה לקום לו עילת תביעה מכוח עוולת הפר חובה חקוקה (סעיף 63 לפקודת הנזיקין) או מכוח עוולת הרשלנות (סעיפים 35-36 לפקודה).

מכון יונה הציג עצמו בראש חוצות, בפרסומות מאירות עיניים שהופיעו בעיתונים, כ"מרכז רפואי" שהוא "הגדול בישראל לניתוחים פלסטיים וטיפולים אסתטיים" – לא פחות. "רק במרכז רפואי יונה" – כך הפרסומת – ניתן לקבל ניתוחים מסוגים שונים, כגון ניתוחי חזה, ניתוחי אף ואוזניים, ניתוחי עפעפיים, הרמת סנטר והבלטת לסתות, פיסול ועיצוב מחדש של הפנים, שאיבת שומן, מתיחת בטן – וזו אך רשימה חלקית. בתוך הרשימה גם טיפול באין-אונות. אכן, כמאמר הפרסומת, "מקום להגשים חלום". אך אליה וקוץ בה – רישוי המתבקש במכוני רפואה כמתואר באותם פרסומים לא היה למקום. עובדה זו לא נעלמה מעיני משרד הבריאות אשר חייבת בחובת פיקוח מכח התקנות. ככל שמדובר בפיקוח על מרפאות הטעונות רישום – התרשלה המדינה בביצוע תפקידה. בהתחשב בפרסומי המכון היה המכון טעון רישיון. המקום לא עמד בתנאי סף מינימאליים לביצוע הפעולות המבוצעות בו לפי הפרסומים. מכאן, שהמדינה הפרה את חובת הפיקוח.

המקרים הללו מצביעים על צורך דחוף לקדם את נושא החקיקה על מקצועות הרפואה האלטרנטיבית כך שנושא זה יוסדר בחקיקה עד תם ויוסדרו בו כל הוראות הרישוי, דרישת השכלה וניסיון, כללי אתיקה והליכות, חובת סודיות, ביטוח אחריות מקצועית, החלת חוק זכויות החולה, פיקוחו והקמת טריבונלים משמעתיים. צעד ראשון בתהליך החקיקה הוא פרסום תקנות האוסרות על מכונים ומרפאות פרטיות להעסיק רופאים שאין להם מומחיות ברפואה פלסטית ולהכפיף את הפיקוח על אותם מכונים למשרד הבריאות. התכלית של האיסור שמטילה פקודת הרופאיםעל העיסוק ברפואה ללא רשיון היא להגן על הציבור מפני המתיימרים להיות בעלי הכשרה וכישורים בריפוי וחותרים לפתור בעיות רפואיות בעוד שלאמיתו של דבר אין הם בעלי כישורים כאלה.