חדשות ועדכונים

פיצוי בגין טעות במתן תרופות לחולה וגנר

פיצוי בגין מתן תרופות NSAIDS לחולה וגנר (Wegeners granulomatosis) אשר גרם להחשת מצבו הכלייתי של התובע עד לאי ספיקת כליות וצורך בהשתלה.

ת.א. 1167/09 א.א. נ' קופת חולים מאוחדת (פורסם בנבו 11.10.12) (כבוד השופטת חדוה וינבאום וולצקי).

תביעת רשלנות רפואית בגין מתן תרופות מסוג Nonsteroidal anti-inflammatory drugs (NSAIDs) מידי רופאי קופת חולים ואשר בגינם נגרם לו נזק גוף חמור עד כדי אי ספיקת כליות סופנית וצורך בהשתלת כליה. בשנת 1998 אובחן התובע כסובל ממחלת וגנר עם מעורבות כליתית וטופל בציקלופוספמיד.

שנה מאוחר יותר התלקחה מחלתו שוב והופיעה מעורבות ריאתית אשר טופלה בין היתר באמצעות צטוקסן ובסטרואידים. עקב המשך התדרדרות במצבו, הופעת סימפטומים ריאתיים ועליה בערכי קריאטינין ל – 1.4% מ"ג יחד עם ערכי CRP ו – C-ANCA וכן המטוריה/פרוטאינוריה בשתן, פנה התובע לבית חולים בפריס שם בוצעה ביופסיה כליתית שנייה והודגמו סימנים כרוניים וסימני הצטלקות נרחבים בכליה. בשנת 2003 אובחנה התדרדרות חמורה נוספת בתפקודי הכליות ובמסגרת בירור בבית החולים הדסה עין כרם בוצעה ביופסיה שלישית של הכליות אשר שללה מחלת וגנר והדגימה ממצא של דלקת במשתית העשויה להתאים לנזק תרופתי בכליה עקב נטילת תרופות מסוג NSAIDs. מצב כליותיו של התובע המשיך והתדרדר עד הגיעו לאי ספיקת כליות סופנית, צורך בהמודיאליזה ולבסוף, בשנת 2005, ניתוח להשתלת כליה.

מעיון ברשומות הרפואיות עולה כי לתובע ניתנו על ידי רופאיו המטפלים בו במסגרת קופת חולים תרופות מסוג NSAIDs לאחר גילוי מחלת וגנר.
התובע אשר נתמך בחוות דעתו של הפרופסור מאיר ברזיס טען כי קיים קשר הדוק בין הפגיעה הכלייתית לבין נטילת תרופות NSAIDs ומפנה לכך שבעת ביצוע הביופסיה השלישית נמצא כי מחלתו של התובע הייתה ברמיסיה וכי הנזק הנצפה מתאים גם לדלקת כתוצאה מטיפול תרופתי ב – NSAIDs.

הנתבעת תמכה טענותיה בחוות דעתו של פרופ' אליעזר הולצמן אשר ציין כי מהתיעוד הרפואי עולה כי מדובר במהלך הטבעי של מחלת הרקע אשר התבטאה בהתדרדרות כרונית רצופה של תפקודי הכליות של התובע לאורך השנים עד הגיעו למצב של אי ספיקת כליות סופנית. ההתדרדרות של המחלה אצל התובע אופיינית לפגיעה כלייתית המוכרת בספרות. פרופ' הולצמן הסכים כי מתן תרופות NSAIDs לסובלים ממחלות כרונית עלול להביא לתופעות כליתיות מסוימות כגון אי ספיקת כליות חריפה, פגיעה אלרגית חריפה ופגיעה כרונית אינטרסטיציאלית לאחר מתן ממושך של NSAIDs במשך כ – 5 שנים וכתוצאה מכך התפתחות נפרותיה אנלגזית עם אי ספיקת כליות כרונית, אולם מומחה הנתבעת ציין כי אף אחת מתופעות אלו לא מתאימה למקרהו של התובע.

בית המשפט קבע כי הגם שלא הייתה התווית נגד מוחלטת לשימוש בתרופות NSAIDs בחולי וגנר במצבו של התובע, הרי שהסיכון בנטילת תרופות אלו הצריך הימנעות ממתן התרופות עד כמה שניתן. בנוסף נקבע כי על פי אמות המידה שרווחו בקהילה הרפואית באותה עת היה על הרופאים המטפלים לנסות ולמצוא טיפול רפואי אלטרנטיבי לחולים שסובלים מפגיעה בתפקוד הכלייתי ולעקוב אחר אותם חולים מקום שמצאו בכל זאת לתת להם טיפול בתרופות מסוג NSAIDs. בית המשפט לא שוכנע כי נעשתה חשיבה כאמור ולא הוכח כי רופאת המשפחה עקבה אחרי התובע עם ותוך כדי מתן הטיפול התרופתי. בית המשפט קבע כי משלא התקיים מעקב אחר התובע לאחר נטילת הטיפול בניגוד לסטנדרט ההתנהגות המצופה מרופא סביר באותה תקופה ומשלא נמצאו בתיק הרפואי התייחסות למתן תרופות מסוג ה – NSAIDs בטרם ניתן הטיפול, הפרה הנתבעת את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובע.

ככל שמדובר בקשר הסיבתי שבין נטילת תרופות NSAIDs ובין ההחמרה במצבו של התובע, קבע בית המשפט, תוך הסתמכות, בין היתר, על חוות דעתו של פרופ' ברזיס, על הספרות הרפואית מטעם מומחה הנתבעת והאמור בעלונים לרופא הנוגעים לתרופות ה – NSAIDs, כי התובע הרים את הנטל והוכח קשר סיבתי עובדתי ברמת ההוכחה הנדרשת בין נטילת הטיפול ב – NSAIDs לבין החמרת הפגיעה בתפקוד הכליות אצל התובע על דרך של האצת התהליך של קריסת התפקוד הכלייתי. בית המשפט לא נדרש לטענה כי אבדו סיכויי החלמתו של התובע כתוצאה מנטילת NSAIDs משקבע כי הטיפול בתרופות רק הקדים את הכשל הכלייתי הסופי בחמש שנים.

בית המשפט הוסיף וקבע כי לתובע לא ניתן הסבר מלא אודות הסיכונים ובנטילת טיפול תרופתי ב – NSAIDs לאור מצבן של כליותיו ומכאן שהנתבעת לא עמדה בדרישות סעיף 13 לחוק זכויות החולה תשנ"ו – 1996, ולאור הקביעה כי מתן הטיפול במצבו של התובע מהווה התרשלות כלפיו הרי שגם מתוקף עוולה זו קמה זכותו של התובע לפיצויי בגין הפרת חובת הגילוי שהביאה לפגיעה באוטונומיה.

בית המשפט קבע כי על הנתבעת לשלם לתובע 360,000 ₪ בגין כלל הנזקים שנגרמו לו לתקופה של חמש שנים. לסכום זה מתווסף הפיצוי בשיעור 100,000 ₪ בגין העדר הסכמה מדעת והפגיעה באוטונומיה. כמו כן נקבע כי הנתבעת תשא בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עו"ד בשיעור של – 100,000 ₪.